פרשת בראשית חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[א] לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלוקים. ויש לנעוץ חיבור התורה, סופה לתחילתה, דהנה התורה הקדושה מסיימת בפסוק אשר עשה משה לעיני כל ישראל ופירש רש"י, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (דברים ט) "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקדוש-ברוך-הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד) "אשר שברת" – יישר כחך ששברת (שבת פז) והתורה הקדושה מתחלת בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ ופירש רש"י, בשביל התורה שנקראת (משלי ח) "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב) "ראשית תבואתו". ויובן על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (שיחות הר"ן, סימן כו) `אצל העולם, השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת השם יתברך, אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן, וגם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על-ידי השכחה נשכח מה שעבר. ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך, נפסק והולך לחלוטין, ואינו חוזר בדעתו עוד כלל. ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו`. ועניין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאוד בעבודת השם יתברך, כי על-פי-רוב יש להאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאוד ממה שחלף ועבר. בפרט בשעת התפילה, שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר. לפעמים יש לו בלבולים מעניין המשא ומתן שלו ועסקי ביתו וכיוצא, באשר כי לא טוב עשה בעניין זה וכיוצא, וכך היה צריך לעשות, וכיוצא בזה הדבר. ויש מבלבלים אותו בעת עבודתו בתורה או בתפילה וכיוצא, בהפגמים שפגם מקודם, באשר שבעניין זה לא עשה כהוגן נגדו יתברך, וכיוצא בזה הרבה מאוד. כאשר ידוע לכל אדם בעצמו. על-כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאוד לזה, שתיכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בעניין זה כלל. והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאוד. ואיתא (עיין קהלת רבה, פרשה א`, סימן לד), שבשביל זה ניתנה השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על-ידי השכחה, כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו, עיין שם. והנה אמרו חכמינו הקדושים (עירובין נד) אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשכחה תורה מישראל; נמצא, ששבירת הלוחות ששבר משה, היה לטובתן של ישראל, והסכימה דעתו יתברך עם משה, ואמר לו יישר כחך ששברת, כי אחר שחטא בחטא העגל, אם היו זוכרים מה שעשו, לא היו יכולים לעשות התחלה חדשה, כי החטא העגל היה כלול מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, כמאמרם ז"ל (תנחומא כי תשא) ולכן שבר את הלוחות, והכניס שכחה בעולם, שישכחו את כל העבר, ועל-ידי-זה יכולים לעשות התחלה חדשה, להתחיל לקבל את התורה וללומדה מחדש. וזה לעיני כל ישראל, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם; כדי שיוכלו לעשות התחלה חדשה. בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בשביל התורה שנקראת (משלי ח) "ראשית דרכו"; כי אי אפשר ללמוד תורה, אלא כששוכח את כל העבר שלו, ולכן תיקן משה רבינו תיקון גדול מאוד, אחר חטא העגל שהיה כלול מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שישכחו את העבר, ועל-ידי-זה יוכל לעשות בכל פעם התחלה חדשה. והבן למעשה.
[ב] לעיני כל ישראל – ראשי תיבות `כלי`, סופי תיבות `ליל`. בראשית ברא אלוקים – סופי תיבות `אמת`. ויש לומר חיבור התורה, מסופה לראשיתה, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קמט) חצות הוא מסוגל כמו פדיון, כי אז הוא המתקת הדינים, ולכן הוא דבר גדול מאוד להשתדל לקום בכל לילה בחצות. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד), שאז הוא הזמן הטוב ביותר להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, ולשוח עם לבבו, ולחפש הרוח טובה, דהיינו הנקודות טובות שיש בו עדיין, שזה (תהילים עז) "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי", כי בלילה אז הוא הזמן המוכשר ביותר להתבודד להקדוש-ברוך-הוא ולדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נב), שאז יכולים לזכות להגיע אל ביטול אמיתי להיות בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קיב), ששלימות התפילה היא כאשר היא באמת, היינו שמדבר דיבורי אמת, שאז יאירו לו הדיבורים איך לצאת מהחושך שנפל לשם, והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו, שיזכה פעם אחד כל ימי חייו לדבר דיבור אחד של אמת לפני השם יתברך כראוי. וזה לעיני כל ישראל ראשי תיבות כל"י וסופי תיבות לי"ל, כי מי שזוכה לקום בחורף באמצע הלילה, ואומר אז סדר תיקון חצות, ומתבודד להקדוש-ברוך-הוא, על-ידי-זה נעשה כל"י להמשיך עליו אורו יתברך, אבל העיקר שיהיה עם אמת, שזה בראשית` ברא` אלוקים` סופי תיבות אמ"ת, כי אמרו חכמינו הקדושים (שבת נה.) חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת. ולכן כל הדיבורים שמדברים אל הקדוש-ברוך-הוא צריכים שיהיו עם אמת. ולזה זוכים, כשקמים באמצע הלילה, שאז מי שמדבר אליו יתברך הוא יושב נוכח פני השם, כמו שכתוב (איכה ב) "שפכי כמים לבך נוכח פני הוי"ה". כי אז באמצע הלילה אז האדם יושב נוכח פני השם ממש. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רנט), כשהאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחה וצערה, ומנחמת אותו, עיין שם. ודבר זה נעשה ביותר בעת חצות לילה. ולכן איתא (רמב"ם, פרק ג` מהלכות תלמוד תורה, הלכה יג) אף-על-פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, ולפיכך, מי שרוצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים, אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר "קומי רוני בלילה", וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר "יומם יצוה ה` חסדו ובלילה שירה עמי תפילה לא`ל חיי", וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו, שנאמר "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח", "כי דבר ה` בזה" – זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר; עד כאן לשון הרמב"ם. וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמו, סעיף כג) מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה, וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. הגה, כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה. ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף. עיין שם.
[ג] בראשית ברא` אלוקים` את` השמיים` ואת` הארץ` סופי תיבות אמ"ת מ"ת צ`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רנא), מי שהוא איש אמת, שעושה מצוות בשלימות ובכל הדקדוקים בינו לבין קונו, כמו שמדקדק לעשות המצוה בפני בני-אדם, שזה אמת, היינו שהכל אחד אצלו, בין כשעושה מצוה לפני השם יתברך, ובין כשעושה בפני בני-אדם, זה איש האמת, והוא יכול להמשיך את כל הצדקה אליו. וזה שכתוב (דברים ו) "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני הוי"ה אלוקינו כאשר ציוונו", היינו כשתהיה לנו אמת שנזכה לשמור לעשות את כל המצוות לפני הוי"ה לבדו, בכל הדקדוקים כמו שעושה בפני בני-אדם, זה אמת, "לפני הוי"ה אלוקינו" דייקא, היינו שנשמור לעשות את כל המצוות לפני הוי"ה לבד בינינו לבין קונינו בכל הדקדוקים והפרטים. וזהו "כאשר ציוונו", היינו בכל הדקדוקים כאשר ציוונו השם יתברך, זה אמת, שעושה את המצוות בינו לבין עצמו בדיוק כמו שעושה בינו לבין אנשים, כי אין הפרש אצלו ברבים או ביחיד. וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סו) ששלימות האמת היא שכשמתפלל בציבור הוא מתפלל ביחיד, דהיינו שאין הפרש אצלו הן ציבור הן יחיד, כי הכל אחד אצלו, וזו שלימות האמת, וזו מדריגת הצדיקים שזוכים להגיע אל ביטול כזה שמתבטלים לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, עד שאין הפרש ביניהם כלל, בין שנמצאים ביחיד, בין שנמצאים בציבור, אצלם לא תופס שום דבר מקום, הם תמיד במקומו של עולם, שהוא הקדוש-ברוך-הוא. אבל צדיק כזה אין יכולים למצוא, כי הוא מאוד מוסתר מפני בני-אדם, כי מי שזוכה לאמת לאמיתה להיות דבוק בו יתברך, ואין הפרש אצלו בין ציבור לבין יחיד, היינו שמקיים את המצוות באותו הידור ביחיד כמו שמהדר ברבים, כי אין עושים אצלו שום רושם לטוב או להיפך, אלא הוא תמיד דבוק בהקדוש-ברוך-הוא, זו שלימות האמת. וזה בראשית – הדבר הראשון שאיש הישראלי צריך לקנות שבשבילו נברא העולם, כמו שפירש רש"י, בשביל ישראל שנקראים ראשית, היא מידת האמת, שזה סופי תיבות ברא` אלוקים` את`, אמ"ת, ולמה רק בסופי תיבות מרומזת האמת? אלא כיוון שבחיים חיותו של הצדיק אין יכולים לדעת אם הוא החזיק במידת האמת או לא, אלא כשנפטר מן העולם כולם מדברים מהאמת שהייתה בו, שאלו סופי תיבות השמיים` ואת` מ"ת, הארץ`, סוף האות הוא צדי"ק, כאומר, אימתי יכולים להכיר באחד שהחזיק באמת? רק כשכבר מת ונסתלק הצדיק הזה מן העולם, אז כולם מודים שהיה צדיק ואיש אמת, כי בחיים חיותו לא מכירים את האדם, בשום-פנים-ואופן, כי הגשמיות והחומריות מונעות מלהכיר את הצדיק הדבוק בו יתברך. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן קטז) שהעולם חושבים, שאת הצדיק צריכים להכיר מבחוץ, ובאמת זה אינו, כי הצדיק נראה במחוץ כמו כל אדם, עם אותם אברים. כי העיקר של הצדיק הוא הפנימיות שלו, ומי יכול להכיר את הפנימיות של השני? ולכן אי אפשר בשום-פנים-ואופן להכיר בחיים חיותו את הצדיק, אלא אחרי שמסתלק מן העולם, אז כולם מודים שהיה צדיק, אבל כבר מאוחר, כי נסתלק ואי אפשר להתקרב אליו. וזה בראשית` ברא` אלוקים` את` השמיים` ואת` הארץ`, סופי תיבות אמ"ת מ"ת צדי"ק, כי דייקא אחר ההסתלקות יכולים לדעת שאיש הישראלי שבשבילו נברא העולם אם היה צדיק ואם אחז במידת האמת, והבן למעשה.
[ד] בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. ואמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשה א`, סימן טו) בית שמאי אומרים, השמיים נבראו תחילה ואחר-כך נבראת הארץ, ובית הלל אומרים, הארץ נבראת תחילה ואחר-כך השמיים וכו`. אמר רבי שמעון בן יוחאי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריית שמיים וארץ, אלא שאני אומר שניהם לא נבראו כאלפס וכסויה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז) הצדיק הזוכה להמקיפים שהם השגת שעשוע עולם הבא, שיודע ועד אשר תכלית הידיעה שלא נדע, ובכל פעם זוכה למקיפים אחרים, וממשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודביקות האין סוף ברוך הוא, ששם הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, הצדיק הזה צריך שיהיה לו בחינת `כל`, בחינת (דברי-הימים א`, כט) "כי כל בשמיים ובארץ", ותרגומו "דאחיד בשמיא וארעא", היינו שיהיה אוחז ומקיים את שני העולמות, עולם העליון ועולם התחתון. כי יש דרי מעלה, שהם בחינת שמיים, היינו בעלי מדריגה והשגה שעולים תמיד מעלה מעלה, ולהם צריך הצדיק להראות שאינם יודעים כלום עדיין, כדי שיעלו בכל פעם למדריגה אחר מדריגה, ולכן בהם צריך להחדיר את ההשגה של "איה מקום כבודו". ולהיפך, יש דרי מטה שהם בחינת ארץ, היינו אנשים שנפלו ונכשלו עד שמונחים במדריגה התחתונה, להם צריך הצדיק להראות שעדיין הקדוש-ברוך-הוא איתם, לחזקם, לעודדם ולשמחם שלא יתייאשו, ולכן בהם צריכים להחדיר את ההשגה של "מלא כל הארץ כבודו", שידעו כי עדיין הם אצל השם יתברך וקרובים אליו ואסור להם להתייאש. והנה אמרו חכמינו הקדושים (שבת לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, כי שמאי הלך בחומר הדין, כי הוא אומר ששמיים נבראו תחילה, שזו המדריגה העליונה של הצדיקים, ולכן הוא אחז באמת הבניין, היינו שצריך להיות שלם בתכלית השלימות, ומי שלא החזיק בזה דחפו וגרשו, ולהיפך, הלל אמר, הארץ נבראה תחילה שזו המדריגה התחתונה שצריך ללמד את דרי מטה, ולהחיותם אפילו בנקודה טובה כלשהי, ועל-כן הלך במידת הרחמים, וקירב את כולם, כי לימד אותם שכל התורה תלויה בזה, שיאהב את הזולת, ומה שאתה לא רוצה שיקרה לך אל תעשה לזולתך. ועל זה בא רבי שמעון בר יוחאי לומר, תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריית שמיים וארץ, אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה. כי רבי שמעון בר יוחאי זכה אל השגת המקיפים בתכלית השלימות, ולכן היה לו את הלימוד הזה ללמד הן את דרי מעלה והן את דרי מטה. כי היה יכול לקשר את העולם הבא אל העולם הזה, ואת העולם הזה אל העולם הבא, כי הרי הוא גילה סודות ורזין דרזין, איך ששמיים כלולים בארץ ואיך שארץ כלולה בשמיים, כי כל הבריאה נבראה בפעם אחת, כאלפס וכסויה – כסיר וכיסויו. כי כל הלימוד של רבי שמעון בר יוחאי הוא, להוריד את השגת המקיפים אל זה העולם, להמשיך את אור אלוקותו יתברך לתוך הכלים, וכמו שאמר רבינו ז"ל (חיי-מוהר"ן, סימן תנח) כל דברי הזוהר הם אחד, היינו להמשיך שפע, להמשיך מְשַׁח רְבוּת קֻדְשָׁא ולקדש העולמות, ועל-כן דייקא אמר ששני העולמות שמיים וארץ – רוחניות וגשמיות, תלויים זה בזה, והבן למעשה.
[ה] בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. ופירש רש"י אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהילים קיא), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש-ברוך-הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלן מהם ונתנן לנו. וכתב בעל הטורים: "בראשית ברא" בגימטריא "בראש השנה נברא" העולם, וכן כתב "בראשית" אותיות "א בתשרי" נברא העולם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מ) מי שיודע מארץ ישראל, היינו שטעם באמת טעם ארץ ישראל, הוא יכול להכיר באחר, אם היה אצל צדיק על ראש השנה אם לאו, ואם אותו הצדיק הוא גדול במעלה או קטן, ואם הוא צדיק אמיתי אם לאו, או אם הוא בעצמו צדיק, כי טעם ארץ ישראל יכולין לצייר לפני מי שיודע טעם שכל, כי רק מי שהוא איש בור, אי אפשר לו לידע זאת, אבל מי שיודע משכל, כגון לומדים שמרגישים מעט טעם השכל בפשט וקשיא כדרך הלומדים, או חכמים בחכמות אחרות, שמרגישים טעם שכל, יכולין להבין טעם ארץ ישראל. כי (בבא בתרא קנח) `אוירא דארץ ישראל מחכים`, וטעם החכמה והשכל בודאי יקר מאוד. אך עיקר מעלת קדושת ארץ ישראל הוא רק על-ידי השגחת השם יתברך. ומחמת שהשם יתברך מסתכל בארץ ישראל תמיד, כמו שכתוב (דברים יא) "תמיד עיני הוי"ה אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", על-כן היא מקודשת ואווירה מחכים, כי עיניים על שם החכמה, כי התפתחות החכמה נקרא בחינת עיניים, כמו שכתוב (בראשית ג) "ותפקחנה עיני שניהם", ופירש רש"י: `על שם החכמה נאמר`. ומחמת שעיני ה` בארץ ישראל, שמסתכל בה תמיד, על-ידי-זה `אוירא דארץ ישראל מחכים`. ובזה יובן הקשר בין מה שפירש רש"י ז"ל, למה שכתב הבעל הורים שבתשרי נברא העולם, כי על-ידי השגחת השם יתברך שמשגיח על ארץ ישראל על-ידי-זה נפתחות העיניים, ויכולים להכיר את מי שזכה להיות על ראש השנה אצל צדיק האמת, ומי שבאמת צדיק, כי על-ידי שאדם הוא בארץ ישראל נפתחות לו העיניים, ומבין דבר מתוך דבר, וזוכה לראות ולהבין ולהשכיל מי הוא באמת הצדיק האמת, שאצלו רואים גילוי שכינה, גילוי אלוקותו יתברך, וכן יכולים להבין אם היה בראש השנה אצל הצדיק, כי בתשרי נברא העולם, והבן למעשה. |
|