מגדולי רבני בבל, ומגדולי הפוסקים האחרונים. חיבר יותר משמונים ספרים בכל חלקי התורה ונודע כדרשן אשר משך אלפי שומעים להאזין לדרשותיו במשך שעות חי בשנים: ה'תקצ"ד-ה'תרס"ט, נפטר בגיל: 75 • מקום מנוחתו: בגדד, עיראק |
||||||||||
|
||||||||||
הגאון הגדול רבי יוסף חיים היה מגדולי הפוסקים האחרונים. ספרו המפורסם ביותר הוא 'בן איש חי' ועל שמו הוא מכונה.
צעירותו נולד בכ"ז באב ה'תקצ"ד (1834) לאביו רבי אליהו, בעיר הבירה של עיראק הלא היא בגדד. רבי יוסף חיים נודע בכשרונותיו יוצאי הדופן כבר בילדותו. היה בעל זיכרון מופלא, ובקי בראשונים ובאחרונים, ואף בחיבורים של גדולי החסידות ובספרי קבלה, ונחשב כאחד מגדולי המקובלים.
בתחילה למד אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק. בגיל 14, למרות גילו הצעיר, התקבל לבית המדרש לרבנים 'בית זלכה' בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. לימים שאלו רבו מה שורש נשמתו, ורבי יוסף חיים ענה שהוא משורש חזקיה המלך שתקע חרב בכותלי בית המדרש ואמר 'מי שלא ילמד תיתקע בו חרב זו', וזוהי הסיבה שבישיבה של הרב סומך לומדים מאות תלמידים. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. רבי יוסף חיים הצעיר שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים פלאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה. בגיל 17 נשא לאשה את רחל, אחות הרב עבדאללה סומך, ונולדו להם בן ובת. התפרנס משותפות בעסק עם ארבעת אחיו. לימים העסק פשט את הרגל, אחיו ברחו, והשלטונות שמו את רבי יוסף חיים במעצר שבועיים ימים מבודד ללא איש. בזמן זה למד בכל שעות היום קבלה. הנהגתו נמנע מלהתבלט בציבור ולהנהיג, אך כשנפטר אביו בהיותו בגיל 25 דרש את דרשתו הראשונה ברבים לאחר השבעה, וקיבל על עצמו להנהיג את קהילת בגדד, ומכאן ואילך לא פסק פומיא מזיכוי הרבים. בכל יום לאחר התפילה בנץ היה מוסר שיעור שעה וחצי ב'שולחן ערוך', 'עין יעקב' ו'חוק לישראל'. לאחר מנחה היה דורש שעה בפרשת השבוע עם סיפורים ומשלים אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. בכל שבת היה דורש בבית הכנסת 'צאלת אל זעירי' בנוכחות 8,000 איש במשך שלש שעות, דרוש בהלכה משולב במוסר וסיפורים ומשלים. ובארבע שבתות השנה – 'שבת שובה', 'שבת זכור', 'שבת הגדול' ו'שבת כלה', היה דורש בבית הכנסת הגדול 'צאלת אל כבירי' בנוכחות 10,000 איש במשך מספר שעות. בדרשותיו היה רבי יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו כתב: "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר…". ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד, אף שרבי יוסף חיים דרש קרוב לחמישים שנה מעולם לא נשמע חוזר על דבר פעמים. בכל דרשה ביאר וחידש אופנים חדשים בתורה.
בארץ ישראל רבי יוסף חיים תמך רבות ביישוב ארץ ישראל ודאג ליושבי הארץ, הוא אף תמך רבות מכספו ושידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל, כמו כן רכש לעצמו בית וחלקה בארץ כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ. הגביר יוסף אברהם מכלכותא היה מוכן לתרום סכום של כסף לבניית בניין בירושלים. הרב בן ציון חזן חשב לפתוח בית חולים, אך לאחר התייעצות עם ה'בן איש חי', קבע הרב שבית חולים ישנם הרבה שיעשו, אך בית שידאג לנשמה אין הרבה שייבנו. ולכן קנו את השטח של ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה ובנו שם את הישיבה המפורסמת. בהיות רבי יוסף חיים בן 35 עלה יחד עם אחיו לארץ ישראל להשתטח על קברות הצדיקים. כשהגיע לציון בניהו בן יהוידע בגליל, גילו לו סודות רבים, וגם נודע לו שהוא משורש נשמת בניהו בן יהוידע, ומכאן ואילך קרא לכל ספריו מפסוקים הקשורים לבן יהוידע: בן איש חי, רב פעלים, מקבצאל, ועוד. כאשר ביקר בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון חיבר את הפיוט המפורסם "ואמרתם כה לחי", שהתפרסם ברבים והתקבל בכל תפוצות ישראל. ה'בן איש חי' זכה להרבה ממשיכי דרכו בזמנו ובזמננו. בין ממשיכיו ניתן למצוא רבנים ומקובלים גדולים: רבי יהודה פתיה, רבי סלמאן מוצפי, רבי סלמאן אליהו, רבי יהודה צדקה, רבי בן ציון אבא שאול, הבבא סאלי, רבי מרדכי שרעבי, רבי אפרים הכהן, רבי יהושע שהרבני, והרב מרדכי אליהו.
חיבוריו חיבר מעל לשמונים ספרים ולמעלה מחמישים מהם יצאו לאור, חלקם עדיין בכתב יד. שילב בתורתו פשט, רמז, דרש וסוד. ודעתו הייתה שעל כל יהודי גם הפשוט שבפשוטים יש ללמוד את כל חלקי התורה, כולל הסוד. ספרו שנפוץ בקרב העם הוא הספר 'בן איש חי', שבו מובאים דרשות והלכות על פרשות השבוע, ונועד ללימוד במשך שנתיים. פטירתו בשנת ה'תרס"ח (1908), נסע רבי יוסף חיים לכפר שפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך לא הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה אותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט, נפטר. ארונו הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדד, שם ליוו אותו למעלה ממאה אלף אנשים, נשים וטף, יהודים וגויים כאחד. לאחר פטירתו נהגו יהודי בבל לפקוד את קברו בכל יום שישי. זכותו תגן על כל ישראל, אמן. |
||||||||||