כואב לי מאוד לראות בחורים שלמדו בישיבתי ושכחו אותי לגמרי
אני ראש ישיבה, ואני משתדל לעשות את תפקידי ברצינות ובאהבה רבה. אני משקיע את נשמתי בבחורים, וכואב לי מאוד לראות שיש בחורים שלמדו אצלי כמה שנים ופתאום עזבו ושכחו אותי לגמרי כאילו לא היה בינינו שום קשר פנימי. ממה זה נובע? ואיך עליי להסתכל על המציאות הכואבת הזו?
מאת אברהם: לכבוד מורנו הרב שליט"א.
אני ראש ישיבה, ואני משתדל לעשות את תפקידי ברצינות ובאהבה רבה. אני משקיע את נשמתי בבחורים, וכואב לי מאוד לראות שיש בחורים שלמדו אצלי כמה שנים ופתאום עזבו ושכחו אותי לגמרי כאילו לא היה בינינו שום קשר פנימי. ממה זה נובע? ואיך עליי להסתכל על המציאות הכואבת הזו?
תשובה:
בעזה"י יום א' לסדר ויחי ו' טבת ה'תשע"ה
שלום וברכה אל אברהם נ"י
לנכון קבלתי את מכתבך.
מלמד או ראש ישיבה או מי שעוסק עם הציבור זה צריך להיות לשם שמיים. ומה זה לשם שמיים? שלא יצפה לשום גמול כלל מאף אחד, ואדרבה, מי שהוא עושה יותר טובות וכו' ומשקיע בהם יותר וכו', צריך לצפות שהוא יקבל חזרה אכזבות גדולות.
ולכן אדם צריך לעשות רק לשם שמים, הן בללמד את התלמידים את התורה הקדושה, והן לעסוק במצוות גמילות חסדים וכו', הכל צריך להיות בלי קיווי שכר כלל, לא גשמי ולא רוחני, אלא לעסוק בצרכי ציבור לשם שמים. ותזכור מה שאמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי ברכות פרק ה' הלכה א') העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה.
ולכן שלא תהיה לך איזה חלישות הדעת שאתה משמש את הציבור, אדרבה, אצלו יתברך זה חשוב כאילו למדו תורה, ואף שזה בא בעמל גדול, כבר אמר התנא (אבות פרק ב') וכל עמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים. ומכל שכן אתה שאתה לומד תורה עם תלמידים ומשקיע בהם, בוודאי אתה צריך להיות שמח שאתה עשית את העבודה שלך עם התלמידים, ובוודאי הקדוש ברוך הוא ישלם לך חזרה.
אתה צריך לזכור מה שאמרו חכמינו הקדושים (עירובין נ"ד:) רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצווה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצווה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך, הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני]. נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו; רבי פרידא חזר על הלימוד עם התלמיד ארבע מאות פעמים, ולבסוף שכח התלמיד מה שלמד, וחזר רבי פרידא ולמד איתו עוד פעם ארבע מאות פעמים, וזכה בשביל זה לאריכות ימים ושנים שחי ארבע מאות שנה, וגם ירש את העולם הבא.
הרי שלך לפניך איך שצריכים סבלנות כמו ברזל עם התלמידים, אחרת לא כדאי להיות ראש ישיבה בשום פנים ואופן.
אקווה שתכניס את הדיבורים האלו ותמשיך ללמוד עם תלמידים לשם שמים, ושכרך גדול בשמים.