מאת שי: שלום לכבוד קדושת מוהרא"ש. ה' ישלח לכם בריאות ואריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים ושתזכו להאדיר תורה.
לפי מה שקראתי באיגרת הרמב"ן, חשוב שאדם יידבר את דבריו בנחת ובענווה בלי כעס וכיוצא בזה, ואני חושב באמת שזו הדרך שצריך לחיות לפיה, ואם כולם היו נוהגים כך – ואני לא מוציא עצמי מהכלל – העולם היה יותר נעים, אך רואים שבפועל אנשים צועקים, מרימים את הקול, דופקים על שולחנות, מרימים את הטונים, עושים רעש – ולבסוף מקבלים מה שרוצים.
אם כן, מה ההבדל בין דיבור בחוצפה לבין דיבור בעזות דקדושה? ובאיזה מקרים צריכים להיות תקיפים, אסרטיבים והחלטיים? תודה רבה.
תשובה:
בעזה"י יום ב' לסדר כי תבוא י"ג אלול ה'תשע"ד
שלום וברכה אל שי נ"י
לנכון קבלתי את מכתבך.
אין עוד מדריגה יותר גדולה מלהיות סבלן, כי הסבלן הוא המנצח בכל דבר, ועיקר הסבלנות צריכים כלפי אנשים אחרים, וכלפי עצמו, לא ללכת ביד תקיפה עם אף אחד, כי אפילו שנדמה שעם תקיפות מצליחים וכו' זה רק לפי שעה, אבל אחר כך רק מפסידים, ולכן אשרי אדם שקונה לעצמו את מדת הסבלנות שזה עיקר גדול בחיים, וזו המתנה הכי יפה שאדם צריך להגיע אל זה, כי החיים מלאים קשיים ונדמים כים הסוער וכו' וכו', ומי המצליח בחייו? זה רק הסבלן! ואמר החכם "אין דבר שמחסר מן הרעה כמו הסבל", כי הסבלן הוא המנצח בכל תחום, ואמר החכם "הסבל מעלה גדולה, והיא תחבולה למי שאין לו תחבולה", ולכן תראה להתאזר במדת הסבלנות הן לגבי ילדיך, והן לגבי אשתך, ואז תהיה המוצלח הכי גדול בעולם, וזה עיקר גבורת הגיבור להתאזר במדת הסבלנות, וכך אמרו חכמינו הקדושים (אבות פרק ד') איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי ט"ז) "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר", רואים מפסוק זה שמדבר מסבלנות שזה עיקר הגבורה, שיכול לכבוש את יצרו של הכעס, שלא יכעס יותר, כי הסבלן הוא המנצח תמיד.
אתה צריך לדעת שההפרש בין עז פנים לעזות דקדושה זה הפרש בין שמים לארץ, עז פנים הוא תמיד רב עם כולם, ומנסה להשפיל את כולם, מה שאין כן עזות דקדושה הוא אינו מתכוון להשפיל את אף אחד, אלא כל הענין שלו זה רק לעשות את רצונו יתברך, ולא להתפעל מאף בריה שבעולם, כמו שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א') ואל יתבייש מפני המלעיגים.