שאלה: מאת יהודה: שלום לכבוד מוהרא"ש נרו יאיר. ראיתי שגם אתם וגם צדיקים אחרים מרבים לדבר על כך שצריכים לתת תודה והודאה לקדוש ברוך הוא. עד כמה זה חשוב להגיד תודה להשם יתברך על כל מה שהוא נותן לנו? ומה התועלת של זה לעבודת השם? תודה. תשובה: |
||
בעזה"י יום א' לסדר צו ו' ניסן התשע"ג
שלום וברכה אל יהודה נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ב') שחרב התפלה צריך שיהיה לו שתי פיות, כמו שכתוב (תהילים קמ"ט ו') "חרב פיפיות בידם", היינו שתי פיות, מצד אחד תודה והודאה, להודות ולהלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא על כל החסדים והרחמים גמורים שעשה עמו, ומצד שני לבקש עוד ישועות שיעשה עמו הקדוש ברוך הוא, ומאריך בזה מוהרנ"ת ז"ל (לקוטי הלכות נחלות הלכה ד') שאחד תלוי בשני, כי אם אדם מודה ומשבח את הקדוש ברוך הוא, על ידי זה יש לו כח לבקש להבא, כי התפלה נתקנת בשתי בחינות, תודה והודאה, ושאלת צרכיו, וצריכים את שתיהן, כי אם אדם מודה להקדוש ברוך הוא על החסדים שעשה עמו, על ידי זה רואה שיש לו כח לפעול בתפלתו, וזה נותן לו כח להתפלל הלאה, כי הס"מ אורב על כל אחד מאד מאד לשבור אותו, מה לך להתפלל כי הלא לא שומעים אותך וכו', ולא עושים את רצונך וכו', ולריק יגיעך וכו', אבל בזה שמודה על החסדים והרחמים גמורים שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, בזה מתחזק לבו ורואה שבאמת הוא יכול לפעול אצל הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא ממשיך להתפלל, וזו שלימות התפלה, שמצד אחד צריכים לתת תודה והודאה להקדוש ברוך הוא, ומצד שני להמשיך לבקש ולא לעזוב את עצמו כרגע. ורביז"ל מגלה לנו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ב') ממעלת התודה והודאה שזה שעשוע עולם הבא, ומאריך בזה מוהרנ"ת ז"ל למה צריכים להודות תמיד להקדוש ברוך הוא, (עיין ליקוטי הלכות כלאי בהמה הלכה ד' אות ד') כשהאדם רואה גודל צרותיו בגוף ונפש וממון שהוא רחוק מהשם יתברך מאד, כמו שהוא יודע בעצמו, וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן יסורין, כמו ששכיח ברוב העולם, ואפילו כשבא עליו איזה צרה ממש חס ושלום, הוא צריך לראות שלא להתבלבל כלל מחמת הצרות והיסורין שעוברים עליו חס ושלום, רק בכל עת ועת בפרט בעת צרה חס ושלום, יתן עיני לבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי השם יתברך וטובותיו שעשה עמו עד הנה, כי כל אדם כמו שהוא מאחר שהוא בכלל ישראל, ומניח טלית ותפלין בכל יום, ומייחד שמו יתברך פעמיים בכל יום ויום, ראוי לו ליתן הודאה ותודה להשם יתברך בכל יום ויום, על עוצם חסדו וטובו יתברך עליו, שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה, מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שגמל השם יתברך עמו מעודו עד אותו היום, וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות שעשה עמו, ועל ידי זה יהיה לבו נכון בטוח שגם עתה השם יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו, ויחזק את לבו לצעוק ולהתחנן להשם יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והיסורין כמו שאמר דוד (תהלים ק"ח י"א) "מי יבילני עיר מבצר מי נחני עד אדום" היינו שמי שעזר לי עד הנה, ונחני עד אדום, הוא יובילנו עיר מבצר גם כן. וזה (תהלים י"ח ד') "מהולל אקרא הוי"ה", שטרם שאני קורא אליו יתברך על צרותי, אני מהללו ומשבחו על הטובות והחסדים שעשה עמי עד הנה, כי דייקא על ידי זה אני יכול לקרותו, וזה (תהלים נ' י"ד) "זבח לאלקים תודה" וגו' "וקראני ביום צרה", היינו שגם קודם שיוצאין מהצרה של עכשיו, וצריכין לקרותו יתברך, צריכין מקודם להביא תודה על העבר, ואז דייקא 'וקראני ביום צרה', וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות נ"ד.) שצריכין להיות מודה על העבר ומבקש על להבא, כי כשאין מודים על העבר, קשה מאד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מריבוי הצרות, בפרט עתה באורך הגלות שכמעט אין יום שאין צרתו מרובה מחבירו חס ושלום, והפרנסה דחוקה מאד, והבעל דבר מתפשט על כל אחד ואחד לאורך ולרוחב, והמחלוקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבה בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכין לצאת וכו', ולהתקרב לאיזה עבודת השם יתברך, אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר חס ושלום, ומעוצם ריבוי המניעות אין יכולין לפתוח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך, על כן צריכין לילך בדרך זה מאד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם יתברך, או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר את עצמו ריבוי הטובות והחסדים שעשה השם יתברך עמו מעודו עד היום הזה, ועל ידי זה יתחזק לבבו לבטוח בהשם שישמע תפלתו גם עתה, ועל ידי זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי; עיין שם. מכל זה רואים את גודל המעלה של לתת תודה והודאה להקדוש ברוך הוא בכל יום ובכל עת ובכל שעה, שעל ידי זה נתרחב לבו. הקדוש ברוך הוא השומע תפילות ישראל ישמע בתפילתי שאני מבקש ומתפלל בעדך שיהיה לך הצלחה מרובה ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח.
|