בשיחה נדירה שנאמרה ברבים סיפר כ"ק מוהרא"ש זי"ע את תהליך התקרבותו לרבינו נחמן מברסלב ומה שעבר עליו בעקבות כך • מסמך נדיר ספוג בהיסטוריה של חסידות ברסלב |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בהיותי ילד רך כבן שמונה שנים, הכרתי יהודי בודד ישיש כבן תשעים, שהיה מוכר מיני מתיקה לילדי ה'חיידר', אני הייתי מהקונים הקבועים שלו… כיוון שהייתי כמעט בן יחיד לאמי הרבנית הצדקת מרת מלכה ע"ה – והיתה נותנת לי את כל רצוני.
יום אחד שמעתי שהסבא הזקן נפטר! רצתי מיד לראות את הלוויה שלו, שלא היו בה אלא אנשים ספורים ואפילו מנין לא היה. הייתי סקרן גדול כדרכם של ילדים, ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לראות מה קורה עם האיש הזה. הלכתי אחר הלוויה, ואז לא היה כמו היום שחופרים באופן מקצועי, אלא הניחו את הנפטר והתחילו לחפור, ואני ניצב מרחוק ומתבונן במעשיהם. כשהבחינו בי – השליכו לעברי אבנים קטנות, כאומרים – "הסתלק מכאן – לילד אסור להיות פה!", ואני הרי הייתי עקשן, ככל שהעיפו עלי אבנים – יותר חשק היה לי להשאר שם… אני זוכר את זה כמו שזה אירע היום, זה היה בשעת השקיעה חצי מואר וחצי חשוך, אז ראיתי איך שמטמינים נפטר. ומאז זה לא יוצא לי מהראש.
בגיל אחת עשרה ראיתי איך עורכים 'טהרה' לנפטר, ומאז הייתי רגיל ללכת ללוויות, וזה היה הספר מוסר שלי כל החיים… שהנה אני ילד, והנה אני בחור בר מצווה, ואחר כך בחור יותר בוגר, ואחר כך אברך, והחיים חולפים ביעף! סיפור של שבעים או שמונים שנה וכו'. וזה עזר לי בכל ההתקרבות לרבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע שזכיתי אחר כך להתקרב, שזיכרון 'עלמא דאתי' (העולם הבא) היה קבוע אצלי.
בר מצווה ללא מסיבה
בילדותי, היה אבי מורי הגאון הגדול רבי מנחם זאב שיק זי"ע רוכש בעבורי הרבה ספרי סיפורי צדיקים – סיפורים על הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ותלמידיו, על המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע וכדומה, כדי לחזקני בתורה ויראת שמים, והייתי קורא בהם בשקיקה. ובעיקר קראתי הרבה על הרבי ר' זושא מהאניפולי זי"ע ועל אחיו הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע.
וכאשר קראתי את סיפורי הצדיקים – נפעמתי מאוד, אך היו לי שתי קושיות קשות שלא הייתה לי תשובה עליהן.
קושיה אחת: למה הקדוש ברוך הוא בחר רק באנשים האלו להיות הצדיקים הגדולים, הרי יש את כל כלל ישראל… ולמה דווקא הם?
הקושיה השנייה: מה הכוונה כשמספרים על צדיק ש"הוא היה בשמים, והוא ראה בשמים" וכל מיני תיאורים כאלו. איך עולים לשמים? עם רגל או עם סולם? ומקושיות אלו מאוד היה אכפת לי. וכך עברו ימי נעורי, אני רק חיפשתי אחר מעשיות.
בימי בחרותי, הוצרך אבי מורי זי"ע לעקור בגפו לארצות הברית, ואני הייתי צריך להישאר עם אמי כמה שנים בארץ הקודש, עד כדי כך, שלא עשו לי מסיבת בר מצווה, רק אמא שלי השיגה תפילין… וזהו.
איכשהו הגעתי לארה"ב לבד, להתאחד עם אבי, ואז עברנו לשכונת ברונקס, ושם לא הייתה ישיבה בשבילי, ולכן הייתי צריך לנסוע בכל יום כדי ללמוד בישיבה בשכונת וויליאמסבורג, נסיעה ארוכה מאוד עם שתי רכבות – שעתיים הלוך ושעתיים חזור.
ובגלל שהנסיעה היתה כה ארוכה, תמיד נהגתי ליטול עימי איזה ספר סיפורים לקרוא, כדי שיהיה לי מה לעשות בדרך. וכך, מדי יום ביומו, הייתי צריך למהר ולרוץ להספיק את הרכבת שיצאה בשעה שמונה בבוקר בדיוק, ועד שהגעתי לישיבה כבר היה השעה עשר, והיה לי אישור מטעם הישיבה לאחר, כי ידעו שאני בא ממרחקים, ולא הייתה אז פנימיה, וכך עברו הימים בטוב ובנעימים, הייתי אז ילד מאוד שובב ומפונק, וחברים לא חסרו לי.
הפגישה הראשונה עם ספרי ברסלב
היה יהודי בשם ר' הערשל רייכמאן ז"ל, (שגר אחר כך בבורו-פארק), הוא היה יהודי מאוד חשוב, למרות שלא היה עטור בזקן, אבל היה חקוק עליו מספר שחקקו עליו הנאצים, ימח שמם, במחנות הריכוז, ושם איבד את כל בני משפחתו הי"ד.
מיד לאחר השחרור, כשהוא ערירי ובודד, החל להשתקם ולסחור לפרנסתו, וכיון שהיה מאנשי שלומנו היקרים, מהכסף המעט שהרויח במסחרו הראשון, הדפיס על אדמת מלכות הרשעה גרמניה את הספר הקדוש 'משיבת נפש' ביחד עם שיחות הר"ן ותיקון הכללי בסופו. ה'שיחות הר"ן' היה עם אותיות קטנות בלתי קריאות, אבל ה'משיבת נפש' היה באותיות יותר גדולות. הוא גם היה זה שהדפיס את ה'ליקוטי מוהר"ן' הקדוש 'דפוס אפטא' באותיות מרובעות. ה'משיבת נפש' הזה שהוא הדפיס היה בביתנו ואני לא ידעתי על קיומו.
ויהי היום, הבורא יתברך רצה שאתקרב לרבנו הקדוש זי"ע, בוקר אחד, ואני ממהר להספיק את הרכבת בזמן, חיפשתי במהירות משהו לקחת איתי לקרוא בדרך, ובהשגחה פרטית שמתי בכיסי, מבלי משים, את הספר הראשון שמצאתי בבית, וזה היה הספר 'משיבת נפש' שהדפיסו בגרמניה.
כשהתישבתי בנסיעה, הוצאתי את הספר מכיסי, והתחלתי לעיין בו, והנה אני רואה שהספר הזה ממש מדבר אלי… כל כך התלהבתי מתוכנו, עד אשר כבר לא הנחתי את הספר מידי במשך כל הנסיעה, כי הרגשתי איך שהספר מושך אותי… לקרוא בו עוד ועוד. ראיתי שמצוטטות שם אמרות מהלכות כאלו וכאלו – הלכות השכמת הבוקר הלכות נטילת ידיים (הקטעים מליקוטי הלכות של מוהרנ"ת), וכיון שאז לא ידעתי כלום מברסלב, חשבתי לתומי שזה ציטוט מה'שולחן ערוך', והתפלאתי מאוד: "כזאת התחזקות כתובה בשולחן ערוך?!".
החלטתי שכאשר אגיע לישיבה אפתח את ספר 'שולחן ערוך' ואחפש שם. וכשהתחלתי לעיין, אני מחפש ולא מוצא, ניסיתי להסתכל למטה באותיות הקטנות של 'מחצית השקל' ואין זכר לקטעים ההם… ביום ההוא כבר אפילו לא פתחתי גמרא, הייתי מרותק לסיים את הספר. ואני, הרי תמיד הייתי עקשן… ואחר כך התחלתי ללמוד בו שוב – ככה כל היום, ובדרך חזור למדתיו שוב, וכך סיימתיו שלוש פעמים ביום אחד.
ואז קיבלתי תשובה על שתי השאלות שלי, הראשונה הייתה – למה הקדוש ברוך הוא בחר רק בצדיקים מסויימים? ובספר 'משיבת נפש' (אות י') שכתב רבי אלתר טפליקר, מביא את דברי מוהרנ"ת ז"ל ב'ליקוטי הלכות' (הלכות ברכת השחר הלכה ג אות ו), שזו הטעות של אנשים שנדמה להם שאינם יכולים להיות אנשים כשרים, בפרט שמספרים מעשיות של צדיקים, אז הם נותנים אנחה וחושבים לעצמם: 'אוי… הם הרי היו קדושים וטהורים ויראים, אבל אני לא כזה'. אומר רבי נתן שכל יהודי יכול להיות צדיק, והצדיקים שזכו לכך, זה בגלל שהם פשוט רצו באמת להיות צדיקים, היו להם נסיונות קשים ומרים והם לא עזבו את דרכם – לכן הם הגיעו למה שהגיעו .
והשאלה השנייה שהייתה לי – מה הכוונה שמספרים על צדיקים ש"היו בשמים וראו בשמים" וכדומה, גם עליה קיבלתי מענה בספר 'משיבת נפש' באותו היום: הצדיקים "עולים לשמים", על ידי שמדברים אליו יתברך "מורידים את השמים לכאן", וכך הם למעשה בשמים.
והנה אחי הגדול הגאון רבי בנימין זצ"ל היה ידען מופלג, שניחן בראש טוב מאוד עוד מקטנותו, וכשהיו אומרים לו שם של ספר מסוים, יכל על אתר לומר את שם מחברו, מקום מגוריו, וכמה ספרים חיבר, ומי היה 'בר הפלוגתא' שלו וכו' וכו'. ניגשתי אליו וביקשתי את עזרתו: "הנה מצאתי ספר 'משיבת נפש', ובו ציטוטים מהלכות שונות, והנה אני מחפש ב'שולחן ערוך' ואני לא מוצא אותן".
כששמע זאת אחי הגדול, החל שוחק ומחייך, ומייד העמידני על טעותי, והחל מספר לי שהיה פעם צדיק גדול בשם רבי נחמן מברסלב זי"ע, שהייתה עליו הרבה מחלוקת וכו', ובבית היה גם הספר 'ליקוטי מוהר"ן', ותוך כדי סיפורו הוא מראה לי את ה'ליקוטי מוהר"ן', ואני פותח את הספר מנסה לעיין בו, והנה אני מסתכל בו כמו תרנגול בבני אדם – אלו הן תורות קשות!
שאלתי את אחי, אולי בכל זאת יש עוד ספרים שחיבר הצדיק הזה, ואז הוא הראה לי את הספר 'השתפכות הנפש' שנדפס בארצות הברית וגם הוא היה בבית שלנו, וכן 'ספר המידות' קטן, והתחלתי לקרוא בספר 'השתפכות הנפש', והאירו עיני – אה! אפשר לדבר אל הבורא… ואז התחלתי לעסוק בהתבודדות, ותמיד שאלתי אותו, והוא היה מבהיר ומספר לי – ויותר מזה כבר לא הייתי צריך.
ומאז חזרתי על 'ספר המדות' ועל ספר 'השתפכות הנפש' עוד ועוד, וככל שלמדתי יותר, הבנתי שאין שום תכלית בזה העולם רק לדבר אל הבורא יתברך.
ואף שהייתי משתף את אחי בחיפושים שלי, והוא היה עונה לי, אבל לא סיפרתי שאני כל כך דבוק בספרים הקדושים הללו, והם כל חיותי, ואף אחד לא ידע מזה.
ההחלטה: אדפיס ואפיץ את אור רבנו
כיוון שראיתי שבינתיים איני מבין את הספר 'ליקוטי מוהר"ן', ניסיתי על כל פנים ללמוד ולחזור על התורות הקטנות והקלות, שאותן כן הבנתי… ואז התחלתי לחפש בכל חנויות הספרים אחר ספרי רבנו ז"ל. והייתי אז בחור צעיר כבן חמש עשרה וחצי.
והנה ספרי 'ליקוטי הלכות' לא היו ברי השגה בזמנים ההם, אבל בשכונת וויליאמסבורג היה מוכר ספרים ידוע, בחור מבוגר בשם ר' משה לייב לוין, ולא עזבתי אותו… עד שהואיל לעזור לי לחפש את הספרים שאני כה תר אחריהם. ובכן הוא 'הפך' את חנות הספרים שלו, עד שאחרי חיפוש רב מצאנו כרך אחד של 'ליקוטי הלכות', הכרך הראשון של 'אורח חיים', שנדפס בשנת תש"ט, ושמחתי עליו כמוצא שלל רב, ומאז השקעתי בזה את כל כולי, ולמדתיו ישר והפוך, הפוך וישר. והכרך השני שהשגתי היה של חלק 'אבן העזר', שנדפס בשנת תשי"ג, וגם אותו למדתי שוב ושוב, עד שהייתי בקי בו היטב.
כיון שנוכחתי לראות כמה קשה להשיג את ספרי רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל, כי כיון שהיו הספרים בבחינת 'יקר המציאות' – הייתה העלות של כל ספר במחיר גבוה מאוד… נכנס בי אז חשק להדפיס את כל הספרים הקדושים האלו, וקיבלתי על עצמי, שכאשר אזכה להתחתן, הדבר הראשון שאעשה הוא – להדפיס את כל ספרי רבנו ולמכור אותם לכל החפץ בעבור פרוטות בודדות – זה היה חלום הילדות שלי!
והנה כאשר נודע לי גודל החיוב על פי דעת רבנו ז"ל לומר בכל לילה 'תיקון חצות', רציתי לקיים זאת בתמימות ובפשיטות. אך לא יכולתי לבצע זאת, כי אבי מורי זי"ע, היה אדם שמדייק היטב בזמנו, וכל ימיו היה נשכב לישון בשעה מוקדמת בשעה תשע וחצי בערב, ובשעה אחת וחצי בלילה הוא כבר קם לעסוק בתורה בעומק העיון, וכך בילה את לילותיו הקדושים בלימוד התורה בהתמדה עד הבוקר, והלך להתפלל עם המניין הראשון, (ולא הקפיד על ותיקין דווקא).
אמנם כשהגעתי מן הישיבה היה תמיד כבר עשר או עשר וחצי בלילה, כי הייתי צריך לנסוע שעתיים, אבל הוא הזהיר אותי: "תיכף כשאתה בא הביתה – תאכל ותשכב מייד לישון". אבל רציתי לומר 'תיקון חצות', וכיון שלא יכולתי להדליק את האור, כי אבי ישן בחדר הסמוך, אזי הדלקתי נר, והתיישבתי על הרצפה עם הספר הקדוש 'שערי ציון', וקיימתי את עצת רבנו ז"ל בעניין 'תיקון חצות'. לאחר כמה לילות שואלת אותי אמי מורתי הצדקת, עליה השלום: "מה עשית פה? כל הרצפה מלאה עם חֵלֶב!", [וגם הספר 'שערי ציון' היה גם מוכתם בחֵלֶב].
ברור שלא יכולתי לספר מה עשיתי, עוד מעט היה נדלק כל הבית… אזי הסתרתי וניסיתי לומר 'תיקון חצות' לאור מנורת לילה, כי במיטה הייתי מוכרח לשכב, מחמת שאבי בא בעצמו לבדוק אם אני ישן, וגם עם אור פנס הוא לא הרשה לי בשום פנים ואופן. ואז עלה לי רעיון, אמרתי, שאני מפחד לישון בחושך, אז קנו לי מנורת לילה קטנה וקבעו אותה בקיר, ומאז לא הפרעתי לשנתם, ולא הרגישו במעשיי כלום.
בינתיים קניתי את הספר 'שיחות הר"ן'. כי מה שהיה בבית, היה עם אותיות זעירות ולא קריאות, התחלתי להשקיע את עצמי בלימוד הספר הזה, וזה נתן לי את ההתעוררות להתבודד הרבה עימו יתברך, ואמנם, לפני ההתקרבות היו לי חברים רבים, שהייתי מתרועע עמם, אבל לאט לאט פניתי מהם, והיתה לי הרבה הרבה התבודדות, שעות על גבי שעות הייתי יושב ומדבר אליו יתברך.
ועדיין הייתי צריך התחזקות! ולקחתי את השיחות שבספר 'שבחי הר"ן', שבהן מספר איך שרבנו התחיל כמה פעמים ביום אחד (שם סימן ה), ושחשב שאף אחד לא מקשיב לו (שם סימן יב) … וכך התחזקתי לעשות את שלי בהתבודדות, ואף נפש חיה לא ידעה מזה. ואני אומר זאת ברבים: זאת היתה כל ההצלחה שלי! שלא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא ידע ממני…
וכשהגעתי בסדר לימודי ב'שיחות הר"ן' (סימן קפה) שאיתא שם: 'לכמה אנשים ציווה לומר ח"י פרקים משניות בכל יום', וביניהם היה מוהרנ"ת ז"ל. חשבתי בעצמי אני גם רוצה להיות נמנה בין כמה מאנשי שלומנו, זה היה הדבר הראשון שהתחלתי ללמוד ברצינות. כי עד אז לא התמדתי כל כך וכו', וכיון שהייתי ילד ממולח, תמיד הצלחתי להתחמק ממבחנים, אף שקבלתי עונשים על ימין ועל שמאל, אבל החלטתי שאותי לא יבחנו – כי לא ידעתי… ועשיתי את את עצמי לומד עם חברותא – כשהמשגיח בא אמרתי: "כן, אומרת הגמרא"…
אבל כעת התחלתי ללמוד! והלימוד הראשון היה משניות! ואני הייתי עקשן גדול, ואף שזה בא לי קשה, כמו אחד שלא למד… אבל הייתי כזה עקשן, ולפעמים העמדתי את עצמי על מרצפת אחת, ואמרתי לעצמי: "כאן אתה עומד, ולא זז עד שאתה גומר", וכך עבר חודש אחר חודש, שזכיתי לסיים ששה סדרי משנה מדי חודש בחודשו.
ואז התנסיתי בנסיון קשה ומר, כי דבר זה עורר את זעמו של ראש הישיבה, וטען כנגדי: "למה אתה לומד משניות במקום גמרא?", והייתי עושה תחבולות, להסתיר את שיעור לימודי במשניות, על הגמרא הפתוחה עם ערמת ספרים וכו'. [ואמנם, אחר כך, כשהיו לי כל כך הרבה הקדמות, הן התמדה בלימוד המשניות, והן התמדה בלימוד ספרי רבנו ז"ל, התחלתי להתמיד בלימוד גמרא בהתמדה עצומה, דף אחר דף, מסכת אחר מסכת…].
הרבנים מופתעים מהבחור הצעיר
זכורני, כשהייתי בן שבע עשרה ליוויתי את אבי מורי זי"ע, לאספת רבנים , וישבתי בפינה עם המשניות שלי, היו אלו רבנים באים בימים…. במהלך השיחה שמעתי שאחד מהם ציטט: הרמב"ן הקדוש הרי אומר באגרתו: "מעשיך יקרבוך ומעשיך יקרבוך", ואז עדיין לא הכרתי את 'אגרת הרמב"ן' המפורסמת, שאז לא הייתה ידועה כמו בזמנינו, ונדפסת בכל סידור. אבל כיון שכבר הייתי בקי במשניות, קראתי לעברם: "רבותי! הרי זו משנה מפורשת!", הם חייכו ואמרו לי: "שב, שב בחור'ל!". אמנם, גם אני איני יודע איך העזתי להתערב… אבל מאוד כאב לי, והוצאתי משניות עדיות פרק ה' והראתי להם ונכלמו.
וכיון שנפתח הפתח, נכנס בי חשק לעוד לימוד, וכיון שראיתי בספר הקדוש שיחות הר"ן (סימן כט): 'ועל לימוד הפוסקים הזהיר מאוד מאוד ביותר מכל הלימודים. וראוי ללמוד כל הארבעה "שלחן ערוך", כולם מראשם עד סופם כסדר. אם יכול ללמוד כל הארבעה "שלחן ערוך" עם כל הפירושים הגדולים מה טוב. ואם לאו על כל פנים ילמד כל הארבעה "שלחן ערוך" הקטנים'. והסבירו לי, שבימים ההם היה נדפס כרך שבו יש רק מחבר עם רמ"א, שזה היה נקרא שלחן ערוך 'הקטנים', לעומת כרכי השלחן ערוך עם הנושאי כלים, שהיו מכנים שלחן ערוך 'הגדולים'.
ועדיין קיים כיום הדפוס הראשון עם הקדמה קטנה של מרן הבית יוסף זי"ע, שבה הוא כותב: 'חיברתי את זה כדי שיחזרו על זה אחת לשלושים יום', רק מחבר לבד, אחר כך הדפיסו את הגהות הרמ"א, ואחר כך הדפיסו את פרוש ה'באר היטב'. [ כל השנים חשבתי, שיבוא יום ואזכה להדפיס שלחן ערוך, ובו יהיו רק מחבר רמ"א, וברוך השם היה לי תלמיד בחור בשם נפתלי הירץ מענדעלאוויטש, שהוציא את רצוני מהכח אל הפועל].
ואז החלטתי – מחבר רמ"א אני חייב לסיים, וזה גם היה בהתמדה עם עקשנות גדולה. וכך הגעתי לבקיאות בכל ההלכות, אף אלו שאינן ידועות כל כך, כגון ההלכות שבחלק 'אבן העזר' וגם 'חשן משפט'. והתחלתי וסיימתי שוב ושוב…
התמדה מבהילה בספרי רבנו
בינתים עברו שנים, אבל אני הייתי כל כך דבוק בספרי רבנו הקדוש ז"ל, וחילקתי לעצמי את הספר 'שיחות הר"ן' לשבעה ימים כדי שאוכל לסיימו בכל שבוע. וכן את הספר 'חיי מוהר"ן' – חילקתי וסיימתי בכל שבוע. ואף שאז לא היו הספרים הנ"ל נדפסים באותיות יפות ומנוקדות כמו שמדפיסים היום, בתכלית ההידור והיופי, אלא היו דפוסים ישנים עם אותיות ושורות שבורות ומחוקות… אבל התשוקה העצומה ללמוד ולהגות בספריו הקדושים הייתה כל כך חזקה – שאי אפשר להסביר את זה – ועל כן שום מניעה לא יכלה לכבות את אש התבערה של ההתמדה הזאת, וברוך השם החזקתי מעמד, ורכשתי בקיאות בשיחותיו הקדושות של רבנו ז"ל.
כך עברו עלי ימי הנעורים בלימוד ספרי רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל, והשקעתי את עצמי המון בלימוד ספרי 'לקוטי הלכות', על כל כרך וכרך שקיבלתי בקושי גדול אחר מאמצים רבים – חזרתי עליו שוב ושוב… הייתי מתמיד נורא בספרים האלו עקשנות גדולה ועצומה, וחזרתי עליהם פעמים רבות כל כך… שכל אדם, יהיה מי שיהיה, אפילו אם הוא בעל ראש סתום כדלעת, אם היה חוזר כל כך הרבה – מרוב חזרה, הדברים היו נשארים חקוקים במוחו וזכרונו לנצח.
אבי מורי זי"ע היה אומר לי תמיד מוסר: "תכניס את הראש שלך בגמרא ובשלחן ערוך!" אבל לא הייתי מסוגל להתנתק מהלימוד הזה, כי כל כרך וכרך מה'לקוטי הלכות' היה לי כל כך קשה להשגה, וכאשר כבר השגתי אחר יגיעה רבה – הסתערתי עליו בתשוקה עצומה, ולא הנחתיו מידיי עד שהייתי בקי בו היטב. ואמנם, דווקא הלימוד הקדוש הזה, עורר אותי להתמדה בכל שאר חלקי התורה הקדושה.
הייתי אז בגיל שמונה עשרה – עקשן גדול מאוד! חילקתי את כרכי ה'לקוטי הלכות' לימי החודש, וסיימתי בכל חודש את כל ה'לקוטי הלכות'! אף שלא האמנתי בעצמי שאני יכול לעמוד בריבוי כזה… וכך סיימתי את כל חלקי ה'לקוטי הלכות' כל חודש – שלושים פעמים ברציפות, ולא החסרתי אפילו יום אחד משיעור לימודי הקצוב, עד שזה נשאר בזכרוני, והיו יכולים לבחון אותי בכל קטע…
וכמו כן היתה תקופה, שסיימתי את הספר הקדוש 'לקוטי מוהר"ן' בכל יום, והתחלתי אותו השכם בבוקר ולמדתי ברציפות עד מאוחר בלילה – כי אמרתי לעצמי בעקשנות: "אני מוכרח לסיים את הספר הזה". ואם מתחזקים ברצונות טובים בימי הנעורים, יכולים לזכות לדברים גדולים.
וגם בעניין טבילת מקוה הייתה לי מסירות נפש. כי בסביבת מקום מגורנו בשכונת ברונקס לא היה מקווה קרוב, רק במרחק של הליכה שעה הלוך ושעה חזור. ובכל שבת בבוקר עשיתי מאמץ קשה לקום השכם בשעה שש לצעוד אל המקווה שעה שלמה – לטבול, ולשוב במהלך של שעה נוספת, ובשעה תשע התחלנו להתפלל שחרית. וכך היה מדי שבת בשבתו.
אך בימי החול, לא יכלתי לטבול לפני התפילה, כי היה עלי למהר ללכת להתפלל, ואחר כך עוד להספיק את הרכבת… ולכן הייתי צריך ללכת למקווה באמצע היום בשכונת וויליאמסבורג שם שכנה הישיבה. אך איך מוצאים מקווה פתוח באמצע היום?
ביקשתי הרבה מהקדוש ברוך הוא וזכיתי שנשאתי חן בעיני ר' יהושע כץ ז"ל, הבלן של המקוה של בית הכנסת צעהלים. הוא אמר לי לבוא בשעת הפסקת הצהריים, שאז הוא היה מחליף את מי המקווה דבר יום ביומו. הסדר היה, שאני הייתי נוקש בחלון והוא היה פותח לי, ואחר שזכיתי לטבילות במקווה, נשארתי שם בבית המדרש הנעול עד לרדת היום. וכך זכיתי לכמה שעות התבודדות ולימוד ספרי רבנו ז"ל, וכך היה מדי יום ביומו.
הרדיפות מתחילות
חבריי הבחורים, הבחינו שחל בי שינוי משמעותי, ואם עד עכשו הכירו אותי כבחור שובב ומתרועע רבות, והנה כעת אני מתבודד ונעלם, אך לא הייתי משתף אף אחד בעניני, והכל היה נעלם ונסתר מעין כל רואה. וככה הכל התנהל בחשאי, כולם רצו לדעת לאן אני רץ ולאיפה אני הולך, אבל היו לי כל מיני תירוצים להיעלם, תמיד מצאתי מקום להתבודדות כרצונו של רבנו ז"ל.
הכל התנהל למישרין, עד שיום אחד זכיתי לרכוש את הספר הקדוש 'עלים לתרופה' – מכתבי מוהרנ"ת ז"ל, שהדפיסו בדיוק אז בכרך קטן, ומרוב התלהבותי מהספר הנפלא הזה – לא הנחתי את הספר מידי, עד שסיימתי אותו. ואחר כך חזרתי עליו שוב ושוב, שלש פעמים בימי בחרותי, ועד היום מונח הלימוד הזה בעצמותי, ואני זוכר אותו… [ברוך השם, כיום יש כבר שלושה וארבעה הוצאות שונות של הספר הקדוש 'עלים לתרופה', מפוארות ונאות בתכלית ההידור והיופי]. אמנם, יכולתי ללמוד ולקרוא בספר הזה כאוות נפשי, בלי שום מניעות והפרעות, כי הבחורים בישיבה לא ידעו בכלל מה הם "ספרי ברסלב", וכמו כן הייתי יכול לעבוד את עבודת השם יתברך בהצנע בדרכו של רבנו ז"ל.
אבל אחד מבני הישיבה, בחור מבוגר, הבחין בספר 'עלים לתרופה' שנמצא אצלי, והתברר שהוא כן ידע מהי מהות הספר, והתלהב וקרא לעברי: "אהה! אתה ברסלבר חסיד!", ואני ביקשתי ממנו: "אנא! אל תפרסם אותי!", אבל הוא התלהב כל כך, ולמרות הפצרותי החוזרות והנשנות, הלך וסיפר לכולם שנעשיתי 'ברסלבר חסיד', ואז התחילו הרדיפות הגדולות בישיבה.
אגב, כאשר נוכחתי שהוא מבין, שאלתי אותו: "מה אתה יודע על ברסלבר חסידים? מה זה ברסלבר חסיד?" אז הוא סיפר לי מעשה נורא: פעם נסע ללונדון בשביל שידוך, שלא צלח, בשהותו שם התאכסן בחדרי ה'הכנסת אורחים' המקומית, וכיון שהשידוך לא יצא לפועל – היה מאד שבור ולא יכל להרדם. יחד איתו, באותו חדר, התארח יהודי מאנשי שלומנו הרב החסיד ר' יחזקאל מרגליות ז"ל, ובהגיע הלילה, התקרב אליו ר' יחזקאל, לבדוק אם הוא ישן, והוא עשה את עצמו כאילו הוא כבר ישן, ואז הדליק נר, והחל לומר 'תיקון חצות' כשהוא ישוב על הרצפה בבכייה גדולה ובהתעוררות נפלאה. אחר שסיים לומר 'תיקון חצות', הוא לקח לידו ספר, והוא אמר מתוכו ובכה, אמר ובכה… עד שהלילה הגיע לקיצו, והלך לבית הכנסת להתפלל ותיקין.
והבחור הזה, בסיימו את סיפורו, אמר: "כל כך התפעלתי מעבודתו של האיש החסיד הזה, עד שאמרתי לעצמי… אני חייב לראות איזה ספר זה שכה גרם לו לבכות", וקם ממשכבו ובדק, וראה שזה היה הספר הקדוש 'ליקוטי תפילות' מרבי נתן מברסלב זי"ע.
וכיון ששמעתי שקיים ספר של ברסלב בשם 'ליקוטי תפילות', אמרתי לעצמי תיכף, שאני מוכרח שגם לי יהיה את הספר הזה, אבל אי אפשר היה להשיג, ועשיתי מאמצים גדולים עד שהשגתי גם את זה. שלחתי הרבה כסף לרכישה – עשרים דולר. ובימים ההם היה זה הון עתק, לשם דוגמה: נסיעה באוטובוס עלתה אז עשרים סנט בלבד.
אבל מאז התחילו לעבור עליי רדיפות נוראות מהישיבה… צעקו עלי – "חדל ללמוד את המעשיות האלו – אפשר להשתגע מהם" וכו'. וכהנה דיבורים של התנגדות שהיו כמדקרות חרב וכו', ומרוב מה שעבר עלי בגלל פרסום ההתקרבות – הוצרכתי לעבור לישיבה אחרת, ואז הייתי כבר בן תשע עשרה.
והיה גם כן אחד שהיה נקרא מאנשי שלומנו, שבמקום לחזק אותי, הוא עוד שבר אותי… היה זה על ידי בחורים לא טובים, שהתקנאו בהתקרבותי לדעת רבנו ז"ל, והם התגרו בו, ואמרו לו, שמאז שנעשיתי ברסלבר – חדלתי מללמוד (מה שההפך הגמור היה הנכון), ובמקום להבין שהם רודפים מקורב חדש, קיבל לשון הרע, ובלי לברר עמי, החליט להוכיח ולייסר אותי קשות.
היה זה כאשר שהיתי בבית המדרש של צעהלים הנ"ל כמה שעות, ואני יוצא אחרי התבודדות ולימוד ספרי רבנו, אני זוכר שיצאתי מבית המדרש עם ה'ליקוטי הלכות' שבידי עטוף בשלש עטיפות – שאף אחד לא ידע. והנה הוא פוגש בי, והחל 'לשטוף' אותי: "אתה מבייש את רבנו! אתה לא לומד… כל הבחורים אומרים ככה!", והוא ביזה אותי מאוד.
אני, שהייתי ספוג לגמרי בדעת רבנו ז"ל, וכל הזמן חיפשתי אולי אמצא איזה ברסלבר חסיד שיחזק אותי. וכעת הייתי המום! ומרוב שהחליש את דעתי, התגנבו למחשבתי מחשבות של עזיבת כל העניין, אני זוכר את עצמי ככה הולך מ'ראדני סטריט' עד הרחוב הרחב 'טעילער', וחושב: "זהו! אני עוזב, אם יכול להיות כזה דבר"… אמרו עליו שהוא אדם חשוב, הדפיס כמה מספרי רבנו וכו', חשבתי שאראה איזה 'ל"ו צדיק', והנה מתנהג ככה.
אחר כך נכנס לי במחשבה, רגע אחד… האדם הזה הולך לשבור אותי, שאני לא 'ברסלבר', שאני מבייש את שמו של רבנו, כולם מתלוננים שאתה לא לומד, הם לא ידעו שאתה כן יושב ולומד, שאתה לא בזבזת, חס ושלום, את הזמן, ולפני ההתקרבות לרבנו לא למדת הרבה כל כך, וכעת ההתמדה גדלה פי כמה וכמה…
ואני חושב: בגלל זקן טיפש כזה אפסיק? זו הרי החיות שלי… אם כן, אין לי מה להתבלבל: יום טוב לכם! אני לא רוצה להכיר אתכם יותר.
בשורה התחתונה – הבנתי דבר אחד: אסור לי להתעסק עם אף אחד, אלא ללכת בתומתי ולהמשיך לעבוד את השם יתברך בתמימות ובפשיטות על פי הדרך התם שקבלנו מרבנו ז"ל.
בצילו של פוסק הדור
באותה התקופה הציע לי אחד מידידיי, שלמד בישיבת 'תפארת ירושלים' אצל מרן הגאון האדיר רבי משה פיינשטיין בעל ה'אגרות משה' זי"ע: "בוא ולמד איתנו פה בישיבה"…
להגאון רבי משה הייתה ישיבה קטנה, ובה למדו אז כחמש עשרה תלמידים, כמה בחורים מבוגרים לומדים, וכמה אברכים נשואים, ולשם אכן נכנסתי ללמוד, ושם זכיתי ללמוד בהתמדה נוראה. הייתי יושב ולומד רק גמרא, דף אחר דף בתשוקה ובחשקת התורה.
אני זוכר שיעור אחד ששמעתי ממרן זצ"ל, שהיה מאוד עמוק, הוא התחיל 'הבא על יבמתו' וכו' – שורה אחת, וקשר את כל הש"ס אל שורה אחת. [ממנו למדתי את הדרך הזאת בעת לימודי ב'ליקוטי מוהר"ן' ברבים, לקשר תורה אחת לתורות אחרות שבספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן', שהיה כל כך טוב פתוח לפני].
אבל בדרך כלל, הייתי לומד שם לבד, ולראש הישיבה לא היה אכפת לו שלא נכנסים לשיעור שלו, ואני חצבתי דפי גמרא, בזה אחר זה, כמו המובא על רבנו ז"ל (שבחי מוהר"ן – אות ד): 'בימי קטנותו התחיל להתמיד מאוד מאוד בלימודו, והיה משלם להמלמד מכיסו שלשה גדולים בעד כל דף גמרא שהיה לומד עימו מלבד השכר לימוד שהיה אביו משלם להמלמד היה הוא בעצמו, זכרונו לברכה, נותן להמלמד משלו שלשה גדולים בעד כל דף ודף כדי שהמלמד יכריח עצמו ללמוד עימו הרבה דפין גמרא בכל יום. וכן היה שהיה המלמד לומד עימו כמה וכמה דפין בכל יום ויום והוא היה משלם לו כנ"ל ג' גדולים בעד כל דף ודף מלבד השכר לימוד'. השיחה הזאת נתנה לי חשק עצום ללמוד גמרא.
והנה הגאון רבי משה פיינשטיין מאוד אהב בחורים מתמידים, הוא היה נוהג לעבור בכל יום ליד התלמידים לקחת ספר לעיין בו מעט, ואגב, להסתכל על הבחורים, הוא הופתע לראות בחור חסידי שקוע בלימוד, וכשעבר לידי תמיד ליטף אותי קלות לאות חיבה, והסתכל במה שאני לומד, והגיב בהנאה: "אה! אתה כבר אוחז כאן..", פעם הייתי צריך לקום לכמה דקות אז הנחתי משהו על הגמרא, היה זה קונטרס 'יסוד צדיק' – לקט משבחי רבנו על עצמו. וכשהוא עבר ליד הספר ועיין בו, והבנתי מנימת פליאתו, שמהיום עלי להצניעו.
וככה זה היה עד החתונה, ותודה לאל שלא היה לי את אף אחד שיבלבל אותי.
מגייסים את כולם למלחמה
אחר כך זכיתי למצוא את זיווגי, והקדוש ברוך הוא עזר לי כי בימים ההם היה קשה מאוד למצוא שידוך, לא היו כל כך הרבה 'היימישע מיידלעך'. בית חינוך לבנות 'בית יעקב' כן היה, אבל כל בית הספר לא היה גדול, ובקושי היו בו בנות, והייתה לי סיעתא דשמיא גדולה שזכיתי לשידוך הגון ביותר.
מיד אחר כך פרצה מלחמת וייטנאם, והיו צריכים להיות רשומים באיזו ישיבה, ואם לא… גייסו בלי רחמנות, אז עשו ישיבות, ובעבור כסף רשמו תלמידים, ואפילו היהודים המודרנים משכונת פלטבוש – נהגו כך. ואת כל אלו שהיו רשומים – לא גייסו לצבא, לא כמו בארץ ישראל…
שנה אחת לא רשמו אותי, למדתי בישיבת 'תפארת ירושלים' אצל רבי משה פיינשטיין כנ"ל, וקיבלתי פתק אדום שאני מוכרח להתייצב בצבא. מיהרתי להתלונן אצל הראש ישיבה, והוא מיד התקשר לברר: "מה קורה כאן?", ומתברר ששכחו השנה להכניס את שמי לרשימה. הם אמרו לי: "אם הזמינו אותך אתה מוכרח להתייצב, אבל אם יגייסו אותך ניקח עורך דין טוב" …
היה זה חול המועד פסח, יומיים לפני החג הקדוש שביעי של פסח, ואני חייב לרדת למנהטן תחתית להתייצב בבסיס צבאי, והמון התבודדתי על זה וביקשתי רבות ממנו יתברך שיצילני מהם. הקדוש ברוך הוא חנן אותי בדעת והפכתי את החליפה שלי, ופיזרתי את הפאות וקימטתי את הכובע, וככה אני נכנס לשם, היו שם כמה מאות גויים גבוהי קומה שהייתי צריך להרים ראשי להסתכל עליהם, ואני הרי לא נמוך קומה.
בראותם אותי, התפוצצו הנוכחים מצחוק, והממונה מכריז ומבקש שיהיו בשקט, והם כל כך צוחקים בקול – שאי אפשר להשקיט אותם. ואף שנזפו בהם: "שתקו! הלוא זה מקום של הצבא והנכם חייבים לציית ולהשתתק"… אבל הם צוחקים בלי שליטה.
ובכן, קודם כל, לקח אותי הממונה והושיבני באיזו פינה להרחיקני מההמון החוגג, וכבר הרווחתי בזה, שלא הוצרכתי לשבת בין גויים, וביקשתי הרבה מהשם יתברך: "ריבונו של עולם! אני רוצה להינצל"… "ריבונו של עולם! אני רוצה להינצל" וכו' וכו'. וביקשתי ממנו יתברך על שני דברים: אחד – שיפטרו אותי לגמרי מהצבא. והשני – שלא אתקע כאן ביום טוב הקדוש הממשמש ובא.
ובכן, אחרי שישבתי שם זמן מה, מתבודד עימו יתברך וכו', העבירו אותי, לערוך בי בדיקה ומבחן גופני. כמו שעל כל מתגייס היה מוטל להתפשט וכך בדקו את תקינות כל האברים – רופא עיניים, רופא אוזניים וכו', דקרו ועשו בדיקת דם וכו'. תוך כדי שהם בודקים אותי כנהוג, החילותי ממש לקדוח מחום גבוה שהתפשט בכל גופי, והבנתי שהקדוש ברוך הוא רוצה להציל אותי מהם, כאשר הבחינו בקדחת החום שאחזה בי, נבהלו ואמרו: "אוי! אתה ממש חולה, עשה לעצמך טובה, לך הביתה וכבר יודיעו לך מה נעשה בעניין שלך". ומיד קמתי והלכתי משם לרכבת.
באותה תקופה, אבי מורי גר אז ב-49 סטריט, ליד תחנת הרכבת. כשירדתי מהרכבת, הגעתי מיד לבית הורי, וממש נפלתי למיטה, ולא הייתי מסוגל להגיע אל ביתי שלי, מרב חום שתקף אותי. זוגתי הרבנית שתחיה, הייתה צריכה לבוא לשני ימי החג מפני שלא יכולתי לזוז משם, והיה זה נס גלוי מאת הקדוש ברוך הוא שהצילני מהם, ובסיעתא דשמיא קיבלתי תעודת פטור בדואר.
"אין לי שם, קוראים לי ברסלבר!"
אחר ימי נישואי, כאברך צעיר, הספגתי את עצמי מאוד בדעת רבנו ז"ל, וקיבלתי על עצמי לקיים את הנדר שנדרתי אז בבחרותי – "להדפיס ולהפיץ את כל ספרי רבנו ז"ל בעולם", וביקשתי הרבה מהקדוש ברוך הוא על זה בפרטיות. ואמנם זכיתי, ובשנת תשכ"ד, ואנוכי אברך בן עשרים וארבע שנים, התחלתי להדפיס את כל ספרי רבנו ז"ל, ומכרתי והפצתי אותם בעולם בעד פרוטות בודדות, ובשנה ההיא, נכנסתי במרץ גדול בעניין ההדפסה וההפצה. באמת התחלתי להדפיס בתשכ"ד, אך רשמנו על הספרים שנת תשכ"ה, כי זה נמשך ונכנס לתוך השנה ההיא.
מאז התחיל לעבור עלי מה שעבר. אמרו לי, שאחרי החתונה כבר ינתקו אותי מברסלב… ואני הייתי כל כך חזק בהתקרבות לרבנו ז"ל, עד שאמרתי: "אין לי שם יותר… קוראים לי 'ברסלבר'!". כמו שאתם רואים בכל הספרים שהדפסתי אז, נדפס השם שלי ושם הכינוי הוא 'ברסלבר'.
חמיו של חמי – סבא של אשתי, היה אדם תקיף וחסיד סקווירא, הוא התפאר שהוא ינתק אותי מברסלב… ואני הייתי איתן בדעתי כל כך, ואמרתי: "ככה? אני אראה לך! אין לי שם, קוראים לי ברסלבר".
אני עצמי הלכתי מבית הכנסת לבית הכנסת להפיץ את הספרים, פעם שמעתי יהודי הונגרי שכשראה שכתוב על כל ספר, שהובא לדפוס על ידי "אליעזר שלמה ברסלבר", שאל בפליאה: כל כך הרבה ספרים הוא חיבר? כל כך בורות היתה אז בעולם, לכל הנוגע לעניין רבנו, רוב האנשים לא ידעו מה זה ברסלב בכלל.
הייתי נוהג לבוא בכל יום ראשון לבתי כנסת, כי אז אנשים לא עבדו, ויכולתי לפגוש את כולם, אני הלכתי פעם עם שקית של ספרי "השתפכות הנפש" להפיץ בבית הכנסת סיגעט, פגשתי שם יהודי זקן, הוא אומר לי: "אם היה לי את הספר הזה לפני חמישים שנה היו לי חיים אחרים לגמרי, עברתי את השואה, ואם הייתי יודע מהעצה הזו של לדבר אל הקדוש ברוך הוא – הייתי עובר את הכל אחרת לגמרי".
כשאני הדפסתי את הספרים האלו ומכרתי אותם ממש בעבור פרוטות – שברתי את השוק לגמרי, כי ביקשתי עשר סנט בשביל 'השתפכות הנפש', (רשום המחיר עדיין על הספרים הישנים). וכיון שאחרים ביקשו אז מחירים מוגזמים על הספרים שהדפיסו – לא הצליחו למוכרם, וקראו לי לדין תורה בעבור זה. המצב היה שבשביל 'ספר המידות' עם כריכת קרטון – ביקשו חמישה דולר, ואילו אני הדפסתי עם כריכה קשה בעבור חמישים סנט.
נו! מי יקנה בעבור חמישה דולר, כשאפשר לקנות עם זה זוג נעליים לילדים? וכן את ה'סיפורי מעשיות', אפשר היה להשיג רק בעבור עשר דולר, ואני מכרתי את זה בעבור דולר אחד בודד – ממש מתחת למחיר הדפוס. נכון שעשיתי דבר פראי, אבל ביקשתי בשביל זה הרבה שנים את השם יתברך.
וכיון שאצל האחרים נשארו כל הספרים… ולכן התחילה עלי המחלוקת הגדולה, וטענו: "מה אתה הולך ועושה זול את הספרים?", אבל לאט לאט ככה התחלתי להפיץ את הספרים ולהחדיר אותם בעולם. ואחר כך, כשהגיע הזמן לנסוע לציון רבנו, גם חטפתי כהנה וכהנה.
היוצא מדברינו, שכשלומדים את ספרי רבנו, ומשקיעים את עצמו בהם, יכול כל העולם לעמוד כנגדך וירצו לנתק אותך ולא יוכלו, כי אתה יודע שזהו זה! לכן צריך להישמר, קודם כל, ש"אף אחד לא יוכל להסית אותי", כיון שיש לי כאן חיות – אף פעם בחיים שלי לא פתחתי משניות, גמרא, שולחן ערוך מאן דכר שמיה.
הפעם הראשונה בבית המדרש של ברסלב בירושלים
תמיד היו לי סימנים מן שמיא, שכן אחזיק מעמד, ושלא אעזוב את דבר רבנו ז"ל, אפילו אחר כך, שכל כך הרבה רדפו אותי, ידעתי דבר אחד: אני מרבנו לא אלך, לא יעזור כלום! עד שזה נספג כבר בדם, אם אדם מספיג את עצמו בספרי רבנו לא שייך שמישהו יקח אותו וירחק אותו מרבנו הקדוש.
הגעתי לארץ ישראל. כי אז היו צריכים לנסוע לציון רבנו דרך ארץ ישראל, מפה עד מוסקבה ומשם עד קייב. וכשהגעתי לשם בפעם הראשונה – התביישתי, כי חשבתי שאראה שם מי יודע מה – 'ל"ו צדיקים', ממש אדמו פני מבושה.
באתי וראיתי איך שזורקים קליפות של תפוזים אחד על השני, ומגבות… ראיתי בחור שזרק בקבוק על זולתו וזה נשבר, וצעקו עליו "שבת שבת", והוא מוציא תיקון הכללי ומתחיל לומר…
כאשר הרב החסיד ר' לוי יצחק בנדר ז"ל למד ליקוטי מוהר"ן בין מנחה למעריב, עשו צחוק ממנו, והוא צעק: "שא! פה אי אפשר כבר לדבר אפלו מרבנו?!", ועז פנים אחד מעיז לעומתו: "מי שואל אתכם בכלל?".
כיון שראיתי כזו הפקרות – גמלה בליבי החלטה שצריך לגדל מישהו שכולם יקבלו את מרותו, כתבתי מכתבים בשנת תשכ"ו, והייתי מעורר את שומעי לקחי: "לך לר' לוי יצחק וכו'", וכך אני בניתי את המעמד שלו בין אנשי שלומנו היקרים, כי אצל היהודי הזה ראיתי משהו שלא ראיתי אצל אף אחד אחר.
צריך לדעת, כי עיקר ההתקרבות לרבנו ז"ל הוא הלימוד בהתמדה בספריו הקדושים, כי רבנו מונח בתוך הספרים שלו, ואם תלמד את ספרי רבנו – אף אחד לא ייקח אותך ממנו. רבנו ז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק א סימן קצב): 'פניו שכלו ונשמתו של הצדיק נמצאים בתוך ספרו הקדוש', אם אתה רוצה להכיר את רבנו? תכיר אותו על ידי שתשקיע עצמך בספרים שלו! ויכולני להעיד, כי את ה'ליקוטי מוהר"ן' ואת ה'ליקוטי הלכות' למדתי כל כך הרבה, היית יכול להעיר אותי באמצע השינה, והייתי אומר לך את ההלכה ואת הסעיף.
אחר כך, בשנת תשל"ו, פרצה עלי מחלוקת איומה – במלוא עוזה. התאספו אנשים, לא סתם "קטלי קניא באגמא", אלא 'ערליכער אידן', רק שבין אלו ה'ערליכע אידן' התאסף גם אספסוף, כדי שתהיינה כמה שיותר חתימות עלי. דיברו עלי וחתמו עלי כמו שהייתי איזה מצורע. סלע המחלוקת היה, בגלל הספר שכתבתי והדפסתי בשם 'ארך אפיים' שמדבר ממעלת מידת הסבלנות, שצריך שתהיה סבלן כלפי כל אחד.
ועניין המחלוקת על הספר 'ארך אפים' היה כמו שרבנו ז"ל מספר בשיחות שאחר סיפורי המעשיות: 'מעשה אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים. ולזמן בא לאביו, והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול: לעשות מנורה התלויה. וציוה להתאסף כל בעלי אמניות הזה, והוא יראה להם חכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו. וקיבץ כל הבעלי אמניות הזאת לראות גדולת הבן, מה שפעל בכל הימים האלו שהיה ביד אחרים'.
'והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והייתה מגונה מאוד בעיני כולם. ואביו הלך אצלם, וביקש מאיתם שיגלו לו האמת. והוכרחו להודיע לו האמת שהיא מגונה מאד. והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אמנותי. והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. השיב לו הבן: אדרבא! בזה הראיתי גדולתי. כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מהבעלי אמנות הנמצאים כאן. הלא תראה. שאצל זה, מגנה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד. ואצל אחר להפך. אדרבא, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה מגונה. וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה היא יפה בעיני חברו, וכן להפך. ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם. להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון. כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו'. עד כאן דברי רבנו ז"ל, עיין שם.
כך היה עם הספר 'ארך אפים', כל אחד מהחולקים נתפס על משהו אחר, כל אחד מה שלא היה לו, אחד לא היה לו 'שלום בית' אז עיקם את האף במקום שראה שנזכר עניין שלום בית. או רחמנא ליצלן אם אחד היה נגוע בעניין של הפך הקדושה, ביטל את הדברים שכתובים בעניין זה, וככה כל אחד, מצא את החולשה שלו ומחמתה התנגד וחלק, וכך התחילה המחלוקת.
המחלוקת מתעצמת
אי אפשר לתאר איך נדפס הספר הזה, ואיזו הצלחה הייתה לתפוצה שלו. כבר בפעם הראשונה הדפסתי חמשת אלפים עותקים, המדפיסים היו שני חסידי ליובאוויטש מבוגרים, שהיו חסידים עוד של הרבי הריי"ץ זי"ע מרוסיה, הם מאוד כיבדו אותי, אחד מהם גער בי: "רבי! אתם, הרי מאבדים עצמכם לדעת, למה הדפסתם חמשת אלפים ספרים? מתי תוכלו למכור את זה?", הרי אפילו ליובאוויטש לא מדפיסה יותר מאלף ספרים, ועוד לא הצליחו למכור הכל.
אבל היה לי אברך אחד, שבתוך חודשיים מכר את כל הספרים, ועם הפדיון קניתי את בניין 'היכל הקודש', כי כל ספר עלה לי דולר, והוא מכר כל ספר בעבור שני דולר, כך היו לי חמשת אלפים דולר, ואחר כך עוד חמשת אלפים הרווחתי בדין תורה, ובעבור עשרת אלפים דולר, יכולתי לתת מעות קדימה על הבניין, וכך נוסד בית הכנסת הראשון שלנו ברחוב 47 בבורו פארק.
על כל ספר שיצא לאור התעוררה מחלוקת גדולה עד מאוד, וכמו שרבנו ז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק א סימן סא): 'מכל מחלוקת נעשה ספר, בחינת שאלות ותשובות. כי המחלוקת היא שאלה וקושיא, שמקשין ושואלין עליו. והוא שב בתשובה, ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שאלות ותשובות. כי על ידי התשובה, על ידי זה נתחדשים אצלו כמה ספרים', עד כאן דבריו הקדושים.
ואמנם בכל פעם שיצא ספר חדש התעוררה המחלוקת יותר ויותר, הדברים הגיעו עד כדי כך, שלא יכלו לסבול אותי כלל, ולא יכלו לדבר איתי לשלום, והעלילו עלי עלילות ובילבולים וכו', ועבר עלי מה שעבר עד אשר תכלה היריעה מלספר כל זאת, אבל הנה כך התחיל עניין רבנו ז"ל להיכנס ולהתפשט בעולם באופן שלא עלה על הדעת מעולם, ברוך השם אשר עד כה עזרני. |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||