הסיפור המיוחד התרחש כשמוהרא"ש זצוק"ל היה ילד בן 12 בלבד ונקלע לבית מדרשו של האדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל שם אירע מעשה מפתיע
ה' בניסן תשע"ה, 25/03/2015 | 14:30 | אליהו מאיה
"השכינה שורה על הילד הזה". מימין: הרבי משומרי אמונים בצעירותו, משמאל: מוהרא"ש בילדותו
יש מי שחפצים בכבוד ואת כל ימיהם מבלים ברדיפה אחריו. ויש מי שמקבלים את הכבוד אך מבקשים לברוח ממנו. על אלו האחרונים אומרים חכמינו הקדושים שהכבוד כבר ירדוף וישיג אותם. הם אלו אשר יעסקו כל ימי חייהם בלהרבות את כבודו של מלך הכבוד אשר ידאג שהבריות יכבדו אותם. כבוד חכמים ינחלו!
בית מדרשו של הרבי הצעיר היה מלא מפה לפה. זה לא מכבר קיבל הוא את שרביט ההנהגה של קהל הקודש "שומרי אמונים" תקופה כלשהי מפטירת אביו, הצדיק הקדוש ר' אהרן ראטה זי"ע.
על תורה, תפילה, אמונה וקדושה מסר מייסד השושלת את נפשו ועליהם הירבה לדבר עם חסידיו ששתו בצמא את דבריו בצוק העתים ובזמנים הקשים שעברו על כלל ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה. הלבבות היו שבורים, פליטי חרב ששרדו את התופת ביקשו לשמוע דברי אלוקים חיים שישיבו את נפשם. בית ישראל ביקשו לשקם את ההריסות ורבים מצאו נחמה בדבריו של בעל ה"שומרי אמונים". וכעת, פרק זמן לאחר שנפטר לבית עולמו, המשיכו בנו הגה"ק רבי אברהם חיים ראטה [שנפטר בה' באלול תשע"ב] על ידי מעשה שהיה וקיבל על עצמו להנהיג את העדה. לא בכדי, הוא היה ראוי לכך.
צרתם של צדיקים רבים, הלא היא צרת המחלוקת, החירופין והגידופין, לא פסחה גם עליו. רבים קמו נגדו וניסו להצר את צעדיו, אך ברגעים הקשים ידע הרבי הצעיר להפגין עוז רוח ותעצומות. אמונתו החזקה בבורא כל עולמים היא שעמדה לו כנגד כל הקמים עליו ונסכה בו את הכוחות להמשיך הלאה לחזק ולעודד את שומעי לקחו.
אותו בית מדרש עליו אנו מספרים שכן בשכונת מאה שערים, מעוזם ומבצרם של שומרי הגחלת. מוהרא"ש הקדוש היה עדיין ילד צעיר לימים אשר התגורר באזור ונפשו איוותה לשמוע דברי תורה הערבים לאוזן שומעיהם, ומשכך, עשה את דרכו לעבר אותו בית מדרש אשר דברי אמונה נשמעו בו השכם והערב.
הרבי הצעיר אשר היה מוכתר בכל מידה טובה ישב בראש השולחן כשחסידיו שומעי לקחו מקיפים וסובבים אותו מכל עבר. הדברים אשר יצאו מפיו נאמרו בהתלהבות רבה מתוך כוונה טהורה לחזק את הלבבות ולחקוק בהם את האמונה הקדושה אשר נמסרה לנו מאבותינו הקדושים. כולם היו קשובים ופרט לקולו הערב של הרבי לא נשמע הגה.
לפתע נכנס מישהו לבית המדרש. היה זה ילד שפאותיו יורדות על לחייו וממבט ראשון נראה ככל הילדים בני גילו. אך מי שהסתכל קצת יותר לעומק, הבחין בעיניו הרכות אשר אך טוב וחסד זורח מתוכם. ועדיין, איש מבין הנוכחים לא נתן לבו לאותו עלם חמד משום שהכל היו שקועים בדברים שיצאו מפיו של הרבי, ומה להם ולילדון חמוד שזה עתה נכנס.
אלא שלפתע עצר הרבי את הדרשה – – –
עיניו החדות הביטו לעבר העלם שנכנס והוא סימן לו בידו שיגש אליו. "מי הוא הילד?" החלו החסידים ללחוש אחד לשני. "נמתין ונראה מה יאמר הרבי" הגיעה התשובה מכיוונים שונים.
בבושה והכנעה התקרב הילד אל הרבי הגם שמתוך ענוותנותו היה מעדיף שלא לעשות זאת. צניעות והסתרה היו חביבים עליו יותר מאשר להיות הסיבה לעצירת הדרשה. לדידו, לא ילד "פשוט" כמוהו צריך להיקרא אל הרבי בפני כל החסידים. אלא ש'אין מסרבין לגדול' הוא כלל גדול בהלכות דרך ארץ ותוך רגעים ספורים כבר עמד בהדרת כבוד בפני הרבי. אפילו זבוב לא ניתן היה לשמוע באותם רגעים בהם המתינו כולם למוצא פיו של רבם.
– "השכינה שורה על הילד הזה!"
זהו המשפט אשר שמעו כולם. הרבי העיד שהשכינה שורה על הילד תוך כדי שהוא מלטף את פניו וצובט בחום את לחייו. לימים, כאשר זרחה שמשו של אותו ילד וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד ונקרא שמו בפי אלפי ורבבות תלמידיו בשם "מוהרא"ש הקדוש", סיפר שבאותם רגעים בהם קרא לו הרבי ואמר עליו את אשר אמר בפני כל החסידים, הרגיש בושה גדולה. "ומאז, לא נכנסתי לשם יותר" – – –
מכתב ממוהרא"ש זצוק"ל המאשר את המעשה (צילום: ארכיון אליהו מאיה)